.png)
_edited.png)
תפיסה רווחת, מאוד אפילו, של הרבה עורכי דין לענייני משפחה שממליצים לא לצאת מהבית עד המכירה שלו.
כלומר, בני זוג בסכסוך, כמעט תמיד ביחסים מאוד לא נעימים בבית, לפעמים השהייה בבית יחד הוא סיוט מבחינתם. סיר לחץ בלתי נסבל. וכשיש ילדים קטנים הסיוט כפול ומכופל.
הרבה עורכי הדין לענייני משפחה ממליצים לא לצאת מהבית עד ליישוב מלא של הסכסוך וזה לכאורה כדי להוכיח תביעת בעלות או משמורת משותפת או מחשש שהצד השני יתבצר בבית וכו'.
אני לא שותף לדעה הזו ואני חושב שזו עצה רעה מאוד. זו עצה ששמה את הסכסוך במרכז ומתעלמת לחלוטין מהחיים של האנשים.
אגב כאן כמובן אני מבדיל בין גישור לבין סכסוך עקוב מדם בבית משפט לענייני משפחה.
וזה עוד יתרון של הגישור אגב.
כשבאים לתת עצות או פתרונות לבני זוג, הכי קל לתת עצה שהיא לכאורה אולי נכונה משפטית, אבל מנותקת מהמציאות. אבל מה עשינו בזה?
זה כמו לייעץ לבנאדם שקונה בית - אל תשלם שקל עד שאתה לא נכנס לבית.
אבל זה לא נכון. זה לא קורה בפועל. אנחנו יודעים - יש שלבים, יש הערת אזהרה יש משכנתא וכו וכו - ובעזרת כלים משפטיים ובטחונות כאלה ואחרים - אנחנו מבטיחים את היציאה של המוכר מהבית - והכניסה של הקונה.
ככה שבפועל - הקונה משלם חלק גדול הרבה לפני שהוא נכנס לבית. קצת ברחתי מהנושא אבל זה חשוב להבנה.
אותו דבר עם יציאה מהבית של אחד מבני הזוג.
היום יום של בני הזוג זה נתון סופר חשוב שצריך להיות במרכז הפתרון.
אי אפשר להגיד להם תחיו ככה עד סוף הסכסוך. הם לא מסוגלים להסכים על כמה אחוז קוטג' לקנות בבית, איך הם יסתדרו עכשיו חצי שנה.
לפעמים צריך להפריד את בני הזוג וכמה שיותר מהר - ובכל מקרה לשים את חייהם של הזוג במרכז, ולמצוא פתרונות משפטיים שיאפשרו את זה.